בוקר טוב,
אני יודעת שבתור פולנייה, יש לי את הנטייה בד"כ למתוח ביקורת על כל עובר ושב על פניי, ובמיוחד כשמדובר במקומות הקשורים באוכל. למרות זאת, כשאני מרוצה מאוכל ומצורת הגשתו והשירות הנלווה אני יודעת גם לפרגן, ובגדול (גם ביקורת חיובית היא סוג של ביקורת).
בכתבה זו אכלול ביקורת על הטרנקילה ברחוב מקווה ישראל 1 פינת הרכבת תל אביב.
על האכילה הנהנתנית שלי בחודשים האחרונים במסעדות תל אביב אפרט לכם כרונולוגית; נתחיל ב"טרנקילה", בה ישבתי לאכול בדייט ראשון אחד ארוך מאד ולא זול ואז עם אמא שלי לחגיגות יומולדת מאוחרות. ראשית, אציין כי זו מסעדה כשרה חלבית, מה שמראש גורם להרמת גבה לגבי הציפיות ממנה, בקרב מי שאינו שומר כשרות ולא אוהב שחוסמים לו את האופק הקולינרי (לא שהאופק הקולינרי שלי כזה רחב, אבל הוא גדל לאטו).
הסיבוב הראשון שלי בטרנקילה, היה, כאמור, חלק מדייט ראשון אחד, בו הדייט שלי הכיר את הבעלים של הטרנקילה ואי לכך נהגנו בנו ביד רחבה . פתחנו את הארוחה בבקבוק יין אדום לא רע בכלל שהחמיא מאד לאוכל, למרות ההמלצה הקולינרית המקובלת שצריך לשלב פסטה עם יין לבן. עם הלגימה הראשונה הגיעה מנת אנטיפסטי מדהימה. הירקות המגוונים (חציל, קישוא וכו') נצלו בדיוק לפי טעמי ועוטרו בנגיעות בלסמי ושמן זית במידה הנכונה וגם הפסטה שלא אחרה לבוא הייתה מרשימה באופן הצגתה וטעמה אבל זה כבר היה מזמן. בסיבוב השני, ישבתי לאחרונה, בחגיגות יומולדת מאוחרות לאמא שלי. הגענו לשם בגלל שבוע המסעדות בחסות אתר rest, שמציע במוסף שנתי של עיתון מעריב, ארוחות בנות שלוש מנות ב80 שקלים לסועד בכל רחבי הארץ (עם תוספות מסוימות במחיר על דברים מיוחדים יותר בתפריט). מנסיון, אני ואמא כבר נחלנו אכזבה אחת בשבוע המסעדות הקודם, כשנפלנו על מסעדת הדיינר 95 בקרליבך ואפילו לא הואלתי להתפלפל על זה ולגדף את שמם בביקורת חריפה בבלוג.
אז חמושות בביקורתיות (אמא) ובציפייה לדברים טובים שיגיעו (אני), התיישבנו בטרנקילה בשעת ערב מוקדמת באיזה חמישי אחד (שבע בערב). הזמנו מקום אבל זה נראה מגוחך, כי כשהגענו המקום היה ריק תחילה (מיד מעלה חשדות בראשו של סועד ישראלי ממוצע). האווירה המוחשכת ומוזיקת המעליות הוסיפה נופך רומנטי כמו שרק מסעדת ביסטרו של ערב צריכה להיות וזה התאים בול. למנה ראשונה הזמנו פרחי קישוא ממולאים (תוספת של 10 שקלים מעבר לתפריט שבוע המסעדות) בגבינות ואנטי פסטי (אותו זכרתי לטובה מהסיבוב הראשון). פרח הקישוא העלה באמא אכזבה מרה כי הגיע ביחידות ללא חברו, כפי שהובטח לנו בתפריט: "פרחי קישוא" בלשון רבים. האנטיפסטי הוגש ברישול משהו ונראה כי לא נחלה על צוות המטבח רוח הנדיבות בעת הכנתו. אמא לא יכלה להתאפק וקראה למלצר (עכשיו אתם מבינים מאיפה זה בא לי), היא העירה לו ובצדק, ש"נכתב בתפריט במפורש, פרחי קישוא ולא פרח קישוא בודד, מה גם שזו מנה שהוספנו עליה אקסטרא בתשלום" וכי "האנטי פסטי פעם שעברה שישבנו היה עשיר יותר". המלצר, בוש פנים מעט אבל עדיין עם שמץ גאווה תל אביבית של איזור עוטף רוטשילד, ענה לנו כי פרחי הקישוא הם מרכיבים יקרים במיוחד ולכן אם הפרח יוצא גדול אז מוגש לבד ללא בן זוגו (ניסוח לא במקור). אמא כמובן התעצבנה על הפלצנות, והעירה עוד הערה, אך הפיצוי היה בחשבון, כשהורידו לנו את התוספת על המנה. החלטתי לנקוט בבגרות משהו ובגדלות נפש והיסיתי את אמי מלהמטיר עוד ביקורת, למרות שגם אני יכולתי בכיף להצטרף וללבות את האש. בגישה החיובית החדשה, המשכנו את הארוחה והגיעו מנות הפסטה שלנו לעיקרית. אני הזמנתי דג ים (לא זוכרת את שמו) שמגיע עם פסטה פפרדלה (פסטה רחבה מאד, שטוחה וארוחה) ברוטב שמנת ולימון. אמא הזמינה רביולי בטטה ברוטב שמנת עגבניות. התוצאה ערבה לחיכנו מאד. מזמן לא טעמתי פסטה כזו, שנדמה היה מטעמה, כי הוכנה בו במקום במעשה ידו של שף הטרנקילה. רוטב הלימון-שמנת היה מרענן ולא הורגשה הכבדות ויכולתי ללקק את הצלחת גם בלי הפסטה אם עוד היה נשאר לי מקום והדג היה נהדר וכמובן שהוחמא רבות מהרוטב של הפסטה שהתכתב איתו בשפת הלימונים. הרביולי של אמא היה רך אבל לא מושי והרוטב הפתיע בכך שהיה מעניין לטובה ולא כמו רוטב גנרי שמזכיר מסעדות חלביות אחרות, שמגישות פסטה בין השאר.
לקינוח הגיע טירמיסו מצוין, ועם זאת קצת קטנצ'יק (למרות שלא ממש היה לנו מקום למשהו גדול יותר) וכדור גלידה וניל נחמד עם רוטב פירות יער. יצאנו עייפות אך מרוצות ושכחנו את ההרגשה החמוצה מתחילת הארוחה. לסיכום: אוכל טוב, שירות טוב, שמץ פלצנות, מחיר לא זול אבל סביר (גם מחוץ לתפריט שבוע המסעדות ב80 שקל) ובהחלט נחזור לשם ונמליץ לחברים!
אני יודעת שבתור פולנייה, יש לי את הנטייה בד"כ למתוח ביקורת על כל עובר ושב על פניי, ובמיוחד כשמדובר במקומות הקשורים באוכל. למרות זאת, כשאני מרוצה מאוכל ומצורת הגשתו והשירות הנלווה אני יודעת גם לפרגן, ובגדול (גם ביקורת חיובית היא סוג של ביקורת).
בכתבה זו אכלול ביקורת על הטרנקילה ברחוב מקווה ישראל 1 פינת הרכבת תל אביב.
על האכילה הנהנתנית שלי בחודשים האחרונים במסעדות תל אביב אפרט לכם כרונולוגית; נתחיל ב"טרנקילה", בה ישבתי לאכול בדייט ראשון אחד ארוך מאד ולא זול ואז עם אמא שלי לחגיגות יומולדת מאוחרות. ראשית, אציין כי זו מסעדה כשרה חלבית, מה שמראש גורם להרמת גבה לגבי הציפיות ממנה, בקרב מי שאינו שומר כשרות ולא אוהב שחוסמים לו את האופק הקולינרי (לא שהאופק הקולינרי שלי כזה רחב, אבל הוא גדל לאטו).
הסיבוב הראשון שלי בטרנקילה, היה, כאמור, חלק מדייט ראשון אחד, בו הדייט שלי הכיר את הבעלים של הטרנקילה ואי לכך נהגנו בנו ביד רחבה . פתחנו את הארוחה בבקבוק יין אדום לא רע בכלל שהחמיא מאד לאוכל, למרות ההמלצה הקולינרית המקובלת שצריך לשלב פסטה עם יין לבן. עם הלגימה הראשונה הגיעה מנת אנטיפסטי מדהימה. הירקות המגוונים (חציל, קישוא וכו') נצלו בדיוק לפי טעמי ועוטרו בנגיעות בלסמי ושמן זית במידה הנכונה וגם הפסטה שלא אחרה לבוא הייתה מרשימה באופן הצגתה וטעמה אבל זה כבר היה מזמן. בסיבוב השני, ישבתי לאחרונה, בחגיגות יומולדת מאוחרות לאמא שלי. הגענו לשם בגלל שבוע המסעדות בחסות אתר rest, שמציע במוסף שנתי של עיתון מעריב, ארוחות בנות שלוש מנות ב80 שקלים לסועד בכל רחבי הארץ (עם תוספות מסוימות במחיר על דברים מיוחדים יותר בתפריט). מנסיון, אני ואמא כבר נחלנו אכזבה אחת בשבוע המסעדות הקודם, כשנפלנו על מסעדת הדיינר 95 בקרליבך ואפילו לא הואלתי להתפלפל על זה ולגדף את שמם בביקורת חריפה בבלוג.
אז חמושות בביקורתיות (אמא) ובציפייה לדברים טובים שיגיעו (אני), התיישבנו בטרנקילה בשעת ערב מוקדמת באיזה חמישי אחד (שבע בערב). הזמנו מקום אבל זה נראה מגוחך, כי כשהגענו המקום היה ריק תחילה (מיד מעלה חשדות בראשו של סועד ישראלי ממוצע). האווירה המוחשכת ומוזיקת המעליות הוסיפה נופך רומנטי כמו שרק מסעדת ביסטרו של ערב צריכה להיות וזה התאים בול. למנה ראשונה הזמנו פרחי קישוא ממולאים (תוספת של 10 שקלים מעבר לתפריט שבוע המסעדות) בגבינות ואנטי פסטי (אותו זכרתי לטובה מהסיבוב הראשון). פרח הקישוא העלה באמא אכזבה מרה כי הגיע ביחידות ללא חברו, כפי שהובטח לנו בתפריט: "פרחי קישוא" בלשון רבים. האנטיפסטי הוגש ברישול משהו ונראה כי לא נחלה על צוות המטבח רוח הנדיבות בעת הכנתו. אמא לא יכלה להתאפק וקראה למלצר (עכשיו אתם מבינים מאיפה זה בא לי), היא העירה לו ובצדק, ש"נכתב בתפריט במפורש, פרחי קישוא ולא פרח קישוא בודד, מה גם שזו מנה שהוספנו עליה אקסטרא בתשלום" וכי "האנטי פסטי פעם שעברה שישבנו היה עשיר יותר". המלצר, בוש פנים מעט אבל עדיין עם שמץ גאווה תל אביבית של איזור עוטף רוטשילד, ענה לנו כי פרחי הקישוא הם מרכיבים יקרים במיוחד ולכן אם הפרח יוצא גדול אז מוגש לבד ללא בן זוגו (ניסוח לא במקור). אמא כמובן התעצבנה על הפלצנות, והעירה עוד הערה, אך הפיצוי היה בחשבון, כשהורידו לנו את התוספת על המנה. החלטתי לנקוט בבגרות משהו ובגדלות נפש והיסיתי את אמי מלהמטיר עוד ביקורת, למרות שגם אני יכולתי בכיף להצטרף וללבות את האש. בגישה החיובית החדשה, המשכנו את הארוחה והגיעו מנות הפסטה שלנו לעיקרית. אני הזמנתי דג ים (לא זוכרת את שמו) שמגיע עם פסטה פפרדלה (פסטה רחבה מאד, שטוחה וארוחה) ברוטב שמנת ולימון. אמא הזמינה רביולי בטטה ברוטב שמנת עגבניות. התוצאה ערבה לחיכנו מאד. מזמן לא טעמתי פסטה כזו, שנדמה היה מטעמה, כי הוכנה בו במקום במעשה ידו של שף הטרנקילה. רוטב הלימון-שמנת היה מרענן ולא הורגשה הכבדות ויכולתי ללקק את הצלחת גם בלי הפסטה אם עוד היה נשאר לי מקום והדג היה נהדר וכמובן שהוחמא רבות מהרוטב של הפסטה שהתכתב איתו בשפת הלימונים. הרביולי של אמא היה רך אבל לא מושי והרוטב הפתיע בכך שהיה מעניין לטובה ולא כמו רוטב גנרי שמזכיר מסעדות חלביות אחרות, שמגישות פסטה בין השאר.
לקינוח הגיע טירמיסו מצוין, ועם זאת קצת קטנצ'יק (למרות שלא ממש היה לנו מקום למשהו גדול יותר) וכדור גלידה וניל נחמד עם רוטב פירות יער. יצאנו עייפות אך מרוצות ושכחנו את ההרגשה החמוצה מתחילת הארוחה. לסיכום: אוכל טוב, שירות טוב, שמץ פלצנות, מחיר לא זול אבל סביר (גם מחוץ לתפריט שבוע המסעדות ב80 שקל) ובהחלט נחזור לשם ונמליץ לחברים!
