את הבוקר פתחתי ב10 לאחר שנת ישרים. טוב נו לא באמת...למעשה התעוררתי מספר פעמים בגלל ציפורן חודרנית..אוי הזקנה הפולנית לא מחמיאה לבחורה בת 25 כמוני...
אבל עם זאת, ישנתי ממש טוב וקמתי רעננה. החלטתי לצאת לרוץ ולהזיז את עצמי לאחר שבוע שלא עשיתי דבר בתחום הספורטיבי, וכשיושבים במשרד שבוע שלם ומעבירים את זמן בנשנושים,הגוף מתנוון וצמא לתזוזה.
לאחר ארוחת בוקר קלה, שאלתי את השותף איפה רצים, והוא הפנה אותי לקחת קו 5 ולהגיע עד רידינג ולמצוא את פארק הירקון. הלכתי בשיא המרץ מנחמני לרוטשילד וקו 5 הגיע ללא שהות. עליתי עליו וראיתי את יום שישי חולף על פני:אנשים בקניות בחנויות בוטיק מגניבות, עוברי אורך מטיילים, קניות לשבת אצל הירקנים או סתם קפה בשדרה וחשבתי לעצמי אולי אני מפספסת את הנקודה כשאני נוסעת כל כך רחוק כדי לרוץ..
עבר הזמן וכבר לא ידעתי איפה אני, הנהג אמר לי שבכלל לא הייתי צריכה לעלות איתו ושזה הקו הלא נכון. "אוף! כוסאמק!" קיללתי. "אני והחוש כיוון הגרוע שלי". חשבתי לעצמי. חסרת אונים וידע ונתונה לחסדיהם של אחרים שייתנו לי מידע, ירדתי בארלוזרוב והבנתי שיום שישי שוב מתקדם וכבר לא לאיטו, אז התחלתי לרוץ סתם מארלוזרוב לכיוון הבית ולנשום את הפיח לתוך הריאות. בכל זאת היה מרענן ונהניתי ממבטיהם של העוברים ושבים שניתן לראות מה עובר להם בראש:יו איזה כיף לה אני גם צריך לעשות ספורט או גם מחשבות אחרות פחות יפות.
רצתי איזה חצי שעה ועצרתי בקפה "תמר" לפגוש את דידי וחבריה החדשים. מקום משונה אבל על זה אספר בפוסט הבא.
פתאום נהיה שוב מאוחר יותר ושוב נלחצתי מהזמן אז נפרדתי מדידי והלכתי לסידוריי.
אני בשינקין, מסתכלת סביב, מתחילה להתרגל לסביבתי ולהכיר מקומות חדשים: בחנות הטבע קניתי אגוזים ופירות יבשים ומצאתי לקראת הסוף ירקן חמוד בשם דוד שלא עושק במחירים ועל כל דבר הוא עשה לי הנחה וגם זרק איזה בזיליקום חינם. גם לפני שבוע בישלתי לכל השבוע ואפילו עשיתי כביסה פעם ראשונה וכתבתי את הצ'ק הראשון שלי.זהו אני עצמאית. מוצאת לי את מקומי פה אט אט ומתחילה להרגיש בבית, אפילו שאמא לא פה.
טוב אני לא יכולה להגיד שלא התגעגעתי... התקשרתי לאמא רק כדי לרכל קצת על השכנים ולבדוק מה היא עושה כשאני לא שם בדירה הגדולה הזו. ואפילו התקשרתי לאחותי התאומה בצעד נדיר והודיתי בכל רם שאני מתגעגעת אליה.
המכוניות עוברות פה כל הזמן אבל שקט פה. אולי אפילו שקט מדי. כמו בחיי. משהו צריך לקרות. אבל הוא לא יקרה אם אחכה לו שיבוא ולכן אני צריכה לקרות. עדיין לא בקעתי מהביצה שלי ואני פשוט לא בועטת חזק כדי לסדוק אותה ולצאת החוצה. טוב די למחשבות הפילוסופיות. נחזור לחיים. חוזרת לכתיבה וליום שישי הזה. עוד מעט יחזרו השותפים ויהיה פה רעש כזה וזה בסדר. זה ימלא את החלל.
זהו זה ליום שישי התלאביבי שלי, כבר כמעט מרגישה תלאביבית אמיתית (אפילו נולדתי כאן פעם אבל עברנו לכפ"ס) אבל רק כמעט אם כי משהו חסר ולא יכולה כרגע לשים עליו את האצבע...
אבל עם זאת, ישנתי ממש טוב וקמתי רעננה. החלטתי לצאת לרוץ ולהזיז את עצמי לאחר שבוע שלא עשיתי דבר בתחום הספורטיבי, וכשיושבים במשרד שבוע שלם ומעבירים את זמן בנשנושים,הגוף מתנוון וצמא לתזוזה.
לאחר ארוחת בוקר קלה, שאלתי את השותף איפה רצים, והוא הפנה אותי לקחת קו 5 ולהגיע עד רידינג ולמצוא את פארק הירקון. הלכתי בשיא המרץ מנחמני לרוטשילד וקו 5 הגיע ללא שהות. עליתי עליו וראיתי את יום שישי חולף על פני:אנשים בקניות בחנויות בוטיק מגניבות, עוברי אורך מטיילים, קניות לשבת אצל הירקנים או סתם קפה בשדרה וחשבתי לעצמי אולי אני מפספסת את הנקודה כשאני נוסעת כל כך רחוק כדי לרוץ..
עבר הזמן וכבר לא ידעתי איפה אני, הנהג אמר לי שבכלל לא הייתי צריכה לעלות איתו ושזה הקו הלא נכון. "אוף! כוסאמק!" קיללתי. "אני והחוש כיוון הגרוע שלי". חשבתי לעצמי. חסרת אונים וידע ונתונה לחסדיהם של אחרים שייתנו לי מידע, ירדתי בארלוזרוב והבנתי שיום שישי שוב מתקדם וכבר לא לאיטו, אז התחלתי לרוץ סתם מארלוזרוב לכיוון הבית ולנשום את הפיח לתוך הריאות. בכל זאת היה מרענן ונהניתי ממבטיהם של העוברים ושבים שניתן לראות מה עובר להם בראש:יו איזה כיף לה אני גם צריך לעשות ספורט או גם מחשבות אחרות פחות יפות.
רצתי איזה חצי שעה ועצרתי בקפה "תמר" לפגוש את דידי וחבריה החדשים. מקום משונה אבל על זה אספר בפוסט הבא.
פתאום נהיה שוב מאוחר יותר ושוב נלחצתי מהזמן אז נפרדתי מדידי והלכתי לסידוריי.
אני בשינקין, מסתכלת סביב, מתחילה להתרגל לסביבתי ולהכיר מקומות חדשים: בחנות הטבע קניתי אגוזים ופירות יבשים ומצאתי לקראת הסוף ירקן חמוד בשם דוד שלא עושק במחירים ועל כל דבר הוא עשה לי הנחה וגם זרק איזה בזיליקום חינם. גם לפני שבוע בישלתי לכל השבוע ואפילו עשיתי כביסה פעם ראשונה וכתבתי את הצ'ק הראשון שלי.זהו אני עצמאית. מוצאת לי את מקומי פה אט אט ומתחילה להרגיש בבית, אפילו שאמא לא פה.
טוב אני לא יכולה להגיד שלא התגעגעתי... התקשרתי לאמא רק כדי לרכל קצת על השכנים ולבדוק מה היא עושה כשאני לא שם בדירה הגדולה הזו. ואפילו התקשרתי לאחותי התאומה בצעד נדיר והודיתי בכל רם שאני מתגעגעת אליה.
המכוניות עוברות פה כל הזמן אבל שקט פה. אולי אפילו שקט מדי. כמו בחיי. משהו צריך לקרות. אבל הוא לא יקרה אם אחכה לו שיבוא ולכן אני צריכה לקרות. עדיין לא בקעתי מהביצה שלי ואני פשוט לא בועטת חזק כדי לסדוק אותה ולצאת החוצה. טוב די למחשבות הפילוסופיות. נחזור לחיים. חוזרת לכתיבה וליום שישי הזה. עוד מעט יחזרו השותפים ויהיה פה רעש כזה וזה בסדר. זה ימלא את החלל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה