קקאו רוטשילד - אכזבה מרה בשבת

שבת בצהריים. הרעב מקנן עם מעט קרקורים אך עדיין ברמת בררנות משהו בבחירת המקום. חיפשנו (בחור:מתן ובחורה עם תאבון:אני + טועמת:אפרתי שכבר נשנשה משהו בבוקר והגיעה לא כ"כ רעבה) מקום זמין שמגיש ארוחות בוקר למקיצים מאוחר באזור רוטשילד בת"א. קפה לנדוור היה עמוס וויתרנו על מקס ברנר (שממליצים בו על ארוחות בוקר, בין השאר). החלטנו לשבת בקקאו, למרות שחששתי לשבת במקום כזה גנרי,רשתי ותמיד נוחל אכזבות.

הקקאו לא היה מפוצץ מדי והיה לנו מגוון מקומות - גם בחוץ וגם בפנים. בכל זאת הלכתי נגד הנורה האדומה שנדלקה כי הרעב השיג את הסבלנות.
בעודנו יושבים ומתלבטים חולפים מלצרים רבים ואפילו לא חושבים לקחת הזמנה.
קמתי ממושבי הנוח וביקשתי להזמין. מלצרית א' הגיעה. הזמנו שתי ארוחות בוקר בגודל אישי וביקשתי את הקפה קודם (הייתי חייבת קפאין!) וכמובן 3 כוסות מים.
נכון. בטח ניחשתם לבד. הקפה לא הגיע. מה שכן הגיע זה ההפוך של ארוחת הבוקר השנייה וכוס המיץ, אותה ביקש מתן לקבל אחרי הארוחה, בלי סוכרים או כפית. עוד 5 דקות חולפות ושום שתייה לא מגיעה. בתור בן אדם שעבד בנתינת שירות (מלצרית בקקאו כפרסבא וקייטרינגים שונים), אני יודעת שירות טוב מהו ומה סדר הדברים. זה לא הסדר.
לא מביאים שתיה רק לבן אדם אחד. מכינים את ההזמנה יחד ומוציאים יחד. מתן שתה את הקפה בזמן שאני רטנתי. כשהקפה שלי הגיע סופסוף, הגיעה ארוחת הבוקר של מתן, שנאלץ בדרכי הנימוס, לצפות בה מתקררת. אגב, הארוחה הונחה על השולחן ללא סכו"ם, מפיות או מלח, ושלא לדבר על הצלחת הנוספת שביקשנו או כוסות המים שטרם הגיעו.
קרקורי הבטן התעצמו ועמם גם החום והעצבים שלי שטיפסו לרמות גבוהות. שוב נאלצתי לקום, משוועת לתשומת לב ורטנתי: "איפה ארוחת הבוקר שלי? למה קיבלנו רק אחת? ולמה שנצפה בה מתקררת? אנחנו מחכים מלא זמן" וכו'. בתגובה, ענתה לי המלצרית בקופה: "זה רק 20 דק', וזה זמן סביר להזמנה." השבתי לה בהרמת קול כי זה לא סביר וכי אם היה סביר הייתה צריכה להזהיר אותי מראש על זמני הגעת המנות מרגע ההזמנה. מה גם שהשתיה הגיעה בנפרד ולא מגישים ארוחות בנפרד ובלי סכום או סוכר לקפה וכו'. מסתבר שרק בנזיפות ניתן להשיג משהו. הם הגיעו עם ארוחת בוקר אישית נוספת כדי לפצות על זו  שהתקררה. כמובן שלא קיבלנו מלח או רוטב לסלט והלחם היה משנה שעברה. אכלנו מתוך רעב ותאבון ולא כי היה לנו טעים. מתן כבר התייאש, ולכן הוא לא טרח לציין בפני המלצרים שבביצה שלו התחבאו להן קליפות ביצה. המממ..אקזוטי. אפרת תפסה רעב ונברה קצת בארוחה שהתקררה וביקשה קפה בינתיים ממלצרית ב'. כמובן שהקפה לא הגיע מעולם ונאלצנו לבטלו. סיימנו לאכול וכל מה שנשאר זה התפוזים שהם היו חייבים לי והחשבון. שוב נאלצתי לבקש חשבון ותפוזים משלושה מלצרים שונים עד שלבסוף קמתי פיזית (פעם שלישית, ולא לשירותים!) כדי לבקש את החשבון ואת המיץ בטייק אוויי. המיץ הגיע סופסוף בכוס פלסטיק ללא החשבון. לבסוף תפסתי מלצרית נוספת והפצרתי בה להביא חשבון. נוסף על כל זאת, השולחנות הסמוכים אלינו לא חסכו בתלונות. כולם ספגו את המכה הקשה של ישיבה בקקאו בשבת בבוקר, וגם השאילו לנו את המלח-פלפל שלהם, מתוך הזדהות. בגלל חוסר היחס לשולחן שלנו, היה לנו מספר הזדמנויות לא מבוטל בהן יכלנו לעשות "ויברח" "חינם אין כסף", אבל אנחנו הגונים והשארנו גם טיפ מינימלי.

סיכום (כי "בנות תמיד מסכמות", אמרה חברה ישנה שלי):

מחיר: 2 ארוחות בוקר + ארוחת פיצוי + טיפ = 114 שח
שירות  = מינוס 5
טריות האוכל וטעמו  = 1
מזג אוויר = 7 פלוס. היתה אחלה שבת. זה תחילת האביב. לפחות זה.
אווירה כללית: אחלה נוף על רוטשילד. הקקאו המניאקים האלה נמצאים במיקום אסטרטגי.
מדד העצבים: 9+ בינוני עד גבוה. בכל זאת היה כיף עם אפרת ומתן שהרחיקו מכרמיאל לתל אביב.

מטרות לעתיד:
1. למצוא בית קפה טוב לארוחות בוקר בשבת.
2. לעלות לשידור בתכנית של דידי הררי ולסנוט בו על עוולות המקום הזה והשבת שלי. (דידי הררי הוא הבעלים של רשת קקאו).

שבת שלום!