קולות בראש

"אני לא מאמינה שהם שוב העירו אותי! איך זה יכול להיות שעכשיו שבת, תשע בבוקר והם עוד קודחים?"
ככה התעוררתי בשבוע שעבר בשבת בבוקר כשהשכנים ליד החליטו לקדוח לנו במוח ולבנות אלוהים יותר מה (אולי לול לתינוקת החדשה). אני קמה באיטיות, הראש נוטה הצדה, העיניים טרוטות, אישונים אדומים, עפעפיים נפוחים והקמטים בצד של עין שמאל נראים חדים מתמיד. אמא שלי חזרה מהתעמלות (נשמע שאני הזקנה והיא הצעירה בבית), ופגשה בייצור מאד לא סימפטי על הבוקר: אני, במצב רע עד משומש. "מה קרה? למה קמת כל כך עקום?" היא שואלת.
"אני שומעת אותם" אני מסבירה לה. "אני חייבת למצוא איזו דרך לפנות לאגודה לתרבות הדיור אם זו אגודה אמתית בכלל ולעשות משהו". השכנים מקומה רביעית כמעט כמו כבדי שמיעה, משמיעים מוזיקה רועשת בכל שעות היום וכמובן שזה בדיוק מתחת לחדר שלי. בלילה כשאני הולכת לישון הם מחליטים להשאיר טלוויזיה רועשת והבומים נשמעים דרך הקירות בחדרי.
אמא טוענת שאני מדמיינת ולא שומעים כלום. שבוע לפני אני מתעוררת לקולות בום קצובים בתקרה. זה הנכד של הסבתא מקומה ששית שבא לבקר. אמא הייתה בקאנטרי והתעוררה נורא מוקדם אז היא לא הרגישה. אבל אני ואחותי התעוררנו (היא חזרה מרחובות לישון קצת בבית בסופ"ש). לפחות אני לא לבד בעניין.
והכי נורא זה הבכי. בכי קטן וצפצפני שלא נותן שקט. הכלב של השכנים מקומה רביעית עובר סדרת חינוך. אז הם קושרים אותו בין שני מחסומים בפרוזדור הדירה הקטנה והוא בוכה כשהם לא נמצאים.
אין לי פה שקט, אני משתגעת.
עכשיו שישי אחר הצהריים, וברגע נדיר אני שומעת רק את המעלית, ציוצי ציפורים וצלילי המקלדת כשאני כותבת את הפוסט הזה. הרעש היחיד שעוד חי ובועט אלו המחשבות שלי. אבל זה בסדר שימשיכו לזרום כי אחרת אני לא אהיה כאן.
זה הרעש שצריך לקרות . כמו שדקרט פעם חקר ותבע את המונח "קוגיטו" - אני חושב משמע אני קיים. אז אני כאן חושבת וקיימת עד הרעש הבא שיתעורר.

ועכשיו למסקנה הריאלית יותר מכל הסיפור הזה. אני חייבת לעבור כבר דירה. וכשזה יקרה, זו תהיה חייבת להיות דירה שקטה ועם שותפים שקטים. נדיר? יכול להיות. בר ביצוע? מקווה מאד.