שלום לכם,

לפני כמה זמן פרסמתי רשומה פרסומית ונלהבת משהו על כמה שאני ממליצה על הספר "סודות מתוקים 2" שאמא שלי זה עתה קנתה ושאני מזילה ריר וכיוצא בזה.

אחותי נכנסת הביתה, רואה את הספר מונח על השולחן ואומרת בזלזול: "אני לא מאמינה שאמא קנתה את הספר הזה... זה כזה עמך ופופוליסטי לקנות את הספר של קרין גורן... ". "אבל יש שם אחלה מתכונים ואמא מאד רצתה אותו" אני אומרת לה. "באמת נו, הרי יש את כל המתכונים באינטרנט.. אמא היא הלקוח המושלם... איזו פראיירית" היא משיבה ומשתיקה אותי. כמובן שלא חשפתי בפני אחותי שבאותה השעה כבר פרסמתי פוסט שממליץ לקנות את הספר. היא היתה הרי עושה מזה מטעמים ויורדת גם עליי. 

קיצר היום הוכחתי שגם היא יכולה לטעות. היא התקשרה אליי וביקשה שאצלם לה מתכון מהספר ואשלח לה בסלולרי ("אמא לא תדע לעשות את זה...טכנופובית"). עניתי לה שהיא יכולה למצוא אותו בתוך שניות באינטרנט ושמישהי אמרה לי לא מזמן שזה עמך ופופוליסטי לקנות את הספר של קרין גורן.

ניצחון! המתכון לא היה באינטרנט ורק מהספר המודפס והיפה הזה היא יכלה לקבל את המתכון. היה שווה.

קצת כבוד למילה הכתובה והמודפסת, אי אפשר לחיות מהאינטרנט. חוצמזה (הטעות במקור) יש משהו כל כך חזק ומשכנע בספר מודפס עם תמונות באיכות גבוהה, תקראו לי מיושנת אבל אני אוהבת את זה.