שיר בנימין יצאה להצגה "רוחל'ה מתחתנת" בבית לסין תל אביב וגילתה: תיאטרון לא למבוגרים בלבד
מאז שאני מכירה את עצמי לא ביקרתי יותר מדי פעמים בתיאטרון, מלבד כמה פעמים במסגרת סל תרבות שנתי במהלך שנותיי כתלמידה במערכת החינוך, אבל מעולם לא יזמתי ביקור בעצמי לשם, ועוד בתשלום. בערב חמישי האחרון אני (24) ואמא שלי (60) יצאנו להצגה בבית לסין בתל אביב. בקהל נראו רק מבוגרים. היו כמה צעירים בגילי שישבו בשורות האחרונות אך מרבית מיושבי האולם נראו מבוגרים שהיו בשנות ה50 -60 לחייהם, בורגנים ואריסטוקרטים, אנשי תרבות ובעלי "הון חברתי" וחלק שסתם באו לספוג קצת תרבות. שני כסאות ממני ישב לא אחר מאשר מיקי רוזנטל ("משיטת השקשוקה") ושתי שורות מתחתי ישב פרופסור יורם יובל, הפסיכולוג המפורסם מהטלוויזיה (סלבים מבוגרים ותרבותיים). טוב, גם להם מותר לצאת לבלות מדי פעם.
המסך עלה וההצגה פתחה עם מופע שקופיות, אמצעי טכני שדי הפתיע אותי בעודי צופה בבימת תיאטרון, לרגע חשבתי שזה יסיח את דעתי אבל דווקא להפך, זה מה ששם אותי שבוייה אל המסך לאורך כל ההצגה.
ציפי פינס, אמא של ובמאית ההצגה, מציגה את סיפורה של סביון ליברכט בבימוי מושלם ופירוטכניקה מתוחכמת בשילוב מופע השקופיות ששובה את הקהל לתוך הסיפור ההיסטורי.
העלילה מבוססת על דרמה מרגשת פרי עטה של סביון ליברכט, על פי הסיפור "החתן המושלם של רוחל'ה", מתוך ספרה "צריך סוף לסיפור אהבה".
תקציר העלילה:
ההצגה מגוללת את סיפורה של רוחל'ה, שמשחקת השחקנית העולה קרן צור (זכתה בתואר שחקנית השנה על תפקידה ב"אנדה", ונבחרה להשתתף בתוכנית של הקרן למצוינות בתרבות, לאחר שורת תפקידים שגילמה בהצגות: "סרט צרפתי", "האגם המוזהב", "סינית אני מדברת אליך" ו"אונור(" .
רוחל'ה היא בתו היפה, החכמה והמוכשרת של שלוימה (ששון גבאי האגדי) שמצאה סוף סוף חתן בסוף שנות השלושים לחייה. כשרוחל'ה באה להציג את החתן המיועד, נחשפת מערכת היחסים הכואבת בין רוחל'ה לבין לאה, אחותה הגרושה, אותה משחקת מיה דגן, שאמורה אמנם להוות תפקיד משנה אך ביכולות המשחק שהיא הפגינה בהצגה הזו, היא בהחלט לוקחת את הזרקור אליה. אין ספק שמקומה של דגן, שנחשבת ל"פרחה של עולם המשחק" הוא בתיאטרון.
שלוימה, אביה, אלמן ניצול שואה, שמתגורר בעריריות בדירתו וחברו היחיד גר בצד השני של העולם בניו יורק, יוצא מגדרו מרוב התרגשות. ואולם בעקבות הפגישה עם החתן, אהר'לה פלדמן (מיכה סלקטר – "יתומים" ,"מקבת", "12 המושבעים", "זינזאנה", "הר לא זז", "מלכוד22") שנראה מושלם, נחשפים זיכרונות כואבים מתקופת השואה.
עם התעוררות הזיכרון של אירוע אחד שהודחק מחליט שלוימ'ה לבטל את החתונה.
כשהעלילה מתפתחת, מתגלה סיפור ידידותם המופלאה של אביה של רוחל'ה ושל סטאשק החבר היחיד של שלוימלה שעבר לניו יורק (אברהם סלקטר, שחקן ותיק ששיחק בין השאר ב"תיקון חצות", "אבא של חתן", "אדון וולף" ועוד הצגות רבות בתיאטראות שונים), ועברו יחד את תקופת המלחמה ההיא וחלקו ביחד אהבה גדולה לאמה של רוחל'ה.
ההצגה משלבת סיפור היסטורי מרגש, צחוק, דמעות ודמויות צבעוניות שיכולות לדבר אל כל גיל גם בימינו, אך במיוחד לילדים שגדלו בבתים פולניים ואצלם הסיפורים הפכו לבדיחות.
אמא שלי הפולנייה, היא בעצמה דור שני לשואה וגם היא גדלה בבית עם אם יוצאת שואה דומה לזה שבסיפור, שבו יש דברים שעליהם "לא מדברים", ולכן מאד התחברה לסיפור וגם להומור היהודי פולני שהועבר בסאבטקסט ובעלילות המשנה של ההצגה.
גם אני, שלא ממש גדלתי בבית כזה אבל הכרתי את אותה סבתא עד גיל 10, הצלחתי מאד להזדהות עם הדמויות ואף הזלתי דמעה בסוף.
זה רק מוכיח שכדאי לזוז מהספה ומהקופסא המרובעת שמולה ויש עולם שם בחוץ. וחוץ מזה גם יצא לי להתלבש יפה כי ככה מכבדים את המעמד (או שזה סתם תירוץ שלי להתלבש יפה).
יצאתי נשכרת מפעילות (יציאה להצגה) שהיא בהחלט לא יום יומית עבורי כמו לצאת לפאב, והרגשתי מאד תרבותית. בהחלט מעניק ערך מוסף. שווה לנסות מדי פעם לתפוס איזו הצגה או שתיים אז אולי תתקלו בעוד כמותכם שניסו משהו חדש, כי גם בתיאטרון העולם יכול להיות שייך לצעירים.
"רוחלה מתחתנת" תיאטרון: בית לסין, מאת: סביון ליברכט, בימוי: ציפי פינס, תפאורה: כנרת קיש, תלבושות: יוסי בן ארי, מוסיקה: אורי וידיסלבסקי, תאורה: רוני כהן, משתתפים: ששון גבאי, מיה דגן, אברהם סלקטר, מיכה סלקטר, קרן צור. ז'אנר: דרמה.
